כבר שנים שאנחנו מתלוננים על להקות רוק מהארץ שזוכות לתהילת עולם בחו"ל, אבל לא מקבלות את הכבוד שמגיע להן בארצנו הכחולה-לבנה. מקרה יוצא דופן הוא Useless ID, שהצליחו לא רע בארה"ב וביפן, ועדיין יש להם קהל נאמן עדלאידע (בדיחה באווירת הפורים), שרק מחכה להופעה שלהם כדי לבוא ולהעיף את המקום…
(מאת – איתן לוין)
יצאנו למועדון הסבליים כדי לחגוג יחד עם הלהקה ועם מעריציה את השקת האלבום החדש – Symptoms, שיוצא תחת Fat Wreck Chords, הלייבל האגדי של פאט מייק (הלא פחות אגדי) מ NOFX.
כבר לפני ההופעה חששנו מעט מההחלטה התמוהה לעשות את ההופעה דווקא בסבליים, כשבדרך כלל הם מצליחים למלא את הבארבי, שיש בו בערך פי 2 מקום מהסבליים (פי 3, אם פותחים את האיזור החדש).
כשהלהקה הראשונה ירדה מהבמה, נגלה לעיננו תור מדאיג בחוץ, והבנו שהמקום, שגם ככה היה די מלא, הולך להתפוצץ.
את הערב, שהתנהל כולו באווירה פורימית עליזה, פתחה הלהקה החיפאית Sweatshop Boys, כשישר שמנו לב לפרצוף מוכר בעמדת המתופף – נדב בן-חורין, אח של (שגם שר ומנגן בעוד כמה הרכבים). הסגנון שלהם הוא פאנק-רוק, הכי בסיסי שיש, בלי גימיקים מיותרים, כשהשירה מתחלקת בין כל חברי הלהקה (לתופף ולשיר כזמר ראשי בשירים כאלה נראה כמו משימה בלתי-אפשרית, אבל איכשהו הם הצליחו לעבור את זה בשלום).
השירים שלהם קצרים ומהירים, ומזכירים קצת את השירים הישנים יותר של יוסלס. היה נראה כאילו הם מעט מתרגשים והיו פה ושם כמה פשלות טכניות, אבל סה"כ עבר בשלום.
אחרי הסט שלהם עלתה הלהקה הוותיקה והמעולה Man Alive. שמענו כל מיני לחשושים מסביב של אנשים שהודו בקול שהם באו בעיקר בשביל לראות אותם, "יוצאים מהקבר", במילים של הלהקה עצמה.
אפשר היה כבר מהתחלה לראות הבדל עצום בין הלהקה המנוסה ללהקה החדשה-יחסית שהופיעה לפניהם. Man Alive עברו המון בקריירה שלהם, הם כבר בחורים מבוגרים, אבל עדיין מלאי אנרגיה מתפרצת, והקהל לא התאכזב. הקהל הכיר כל מילה ומילה והמקום התחיל להתחמם. הסט כלל שירים מכל האלבומים שלהם, והקהל שבא לראות אותם היה בשמיים.
הבאים בתור – המנה העיקרית. הסט של יוסלס איידי מתחיל בהרמת כוסית לכבוד האלבום. ההופעה היא הראשונה עם המתופף גדעון ברגר כמתופף הרשמי של הלהקה. הוא היה איתם בסיבוב הופעות בחו"ל ויש לו היכרות עמוקה איתם. ככה זה כשאתה האח של הגיטריסט… גדעון השתלב מצוין בשירים, וכמו שאר הנגנים בלהקה, גרם לזה להיראות ממש קל והוסיף לזרימה.
הסט התחיל עם 2 שירים מהאלבום החדש, ולהפתעתנו, הקהל זרם עד הסוף. מסתבר ששבועיים היו מספיק זמן כדי ללמוד את כל החומר הנדרש. בשיר השני, Before It Kills, שלו שחררה הלהקה גם קליפ, הקהל נכנס לאקשן והפוגו כבר תפס כמעט חצי מהמקום.
זה השלב שאתה פחות חושב על ההופעה ויותר נותן את תשומת ליבך לאיך אתה שורד את הערב הזה.
לסט נכנסו שירים מכל התקופות שלהם, וכש Blood Pressure ו Turn Up The Stereo נכנסו, הקהל נכנס להתקף נוסטלגיה, שרק העצים יותר את מעגל המוש.
בכל הערב היה שילוב מצוין של שירים חדשים יותר וישנים יותר, ובאמת, בניגוד להרבה מקרים אחרים, הקהל הראה את נאמנותו ללהקה וזרם מצוין גם בשירים היותר חדשים.
הקהל הראה שיא השתתפות בשירים כמו it's Alright ו- Dying Love, וגם בשירים מהחדש כמו Erratic ו- Before It Kills.
בניגוד לכמה להקות שיוצא לנו להיתקל בהן לא מעט, לחברי הלהקה יש חלק חשוב מאוד והעול מתחלק שווה בשווה. כשמסתכלים על הבמה, לרגע אפשר היה לחשוב שזה מטוס – כשאר בחוד עומד יותם בן חורין ששר ומנגן על הבס. בצדדים, ממש כמו זוג מדחסים ענקיים עומדים הגיטריסטים, ישי ברגר וגיא כרמל, שכל הזמן דוחפים עוד ועוד קדימה… ומאחורה, נותן את הבסיס ושומר על שיווי המשקל של המפלצת הזאת יושב גדעון ברגר עם התופים.
הקסם של יוסלס איידי נעוץ בהיותם אחת מהלהקות הכי קאטשיות שיש (מלשון Catchy). השירים כל כך מדבקים שזה מפחיד. ההופעות שלהם בד"כ מתאפיינות בניגון רציף של השירים, כשכל 5-6 שירים הם עוצרים לקחת נשימה ולתת לישי (ברגר, הגיטריסט) לזרוק איזה הלצה לקהל.
הסגנון הזה של ההופעה נותן להם להכניס הרבה שירים בזמן קצוב, ובסופו של הערב, במשהו כמו 75 דקות של הופעה הם הצליחו לדחוף לא פחות מ21 שירים לסט שלהם.
הקהל סה"כ היה באטרף, ולרוב האנשים שלקחו חלק פעיל במוש פיט, לא נראה כל כך שהיה אכפת מהצפיפות, שלקראת הסוף כבר הפכה לבלתי נסבלת. איזה מזל שהמוזיקה והשואו שלהם כל כך טוב, שהיה שווה בשבילו להישאר במועדון.
*התמונות באדיבות הבלוג של יובל אראל.
http://yuvalerel.wordpress.com/
סטליסטים (יתכנו אי דיוקים קלים):
Sweat Shop Boys:
China Box
Living A Lie
Huff & Puff
Third Act
Race Car
Solo
Aya
No Mind
I Don't Accept Any Calls Today
Man Alive:
Fire
Catchphrases, Slogans & Chants
Give Me A Sign
Patristic
Over You
In Spite Of All
Proud to Be Un-American
On The Air
Myth vs. Fact
Say What You Want
I.R.L
Useless ID:
Live or Die
Before It Kills
Blood Pressure
Turn Up the Stereo
Dying Love
Normal with You
It's Alright
Erratic
Deny It
Manic Depression
Pink Stars and Magazines
Night Stalker
Symptoms
Mouse in a Maze
Misconception
Already Dead
At Least I Tried
Undecided
New Misery
Isolate Me
State of Fear
מגזין המחתרת - רוק ומטאל ישראלי 
זו היתה כתבה שבלונית ואחת הלא מקצועיות שיצא לי לקרוא.
ע"פ הכתיבה הבסיסית והמעליבה(מעליבה את האינטיליגנציה של הקורא כן?) ניתן לראות שאינך באמת אוהב\מבין במוזיקה אלא יותר בעסקי ה-"בואו ונכתוב משהו בסיסי ולא ברור על הלהקה שפתחה את האירוע ונוסיף כמה מילים בסיסיות ומתחנפות על הלהקות הגדולות באמת".
עשה טובה ותפרוש מכתיבה.
שמעתי שיש כמה מסעדות המחפשות מלצרים, אולי תוכל לסחוט כמה טיפים במשמרת טובענית של 9 שעות.
שרלטן!
כשהולכים לסקר הופעת השקה של להקה, אין מה להתעכב יותר מדי על להקות החימום. הולכים לראות את יוסלס איידי משיקים אלבום, ובזה מתמקדים. אם היית מסתכל מעט יותר לעומק, היית רואה שדווקא יש פרגון ללהקות שהיו לפני זה (אם תסתכל קצת לעומק אז אולי תמצא את זה, בתקווה שהטקסט לא יעליב יותר מדי את האינטליגנציה שלך).
אם היינו מתחילים לכתוב על כל שיר ושיר שהיה בהופעה הזאת, אנשים היו נופלים כבר אחרי ארבעה משפטים…
ובקשר למלצרות… אני עוד מעט עובר למרכז, אז אם יש לך מקום טוב באמת להמליץ עליו, אני אשמח לשמוע 🙂
איתן
נ.ב. בלי ציניות, תקרא את הסיקורים האחרים פה (שאני כתבתי) ותן דעתך, מעניין אותי לדעת. תתחיל עם ההשקה של "הבית ריק", תמשיך לדיסק של "הפיל הכחול" ואז סטנדסטיל ופילאבאוט. אח"כ תראה לי עוד מישהו שמפרגן ככה לאמנים כאלה בארץ…