טונה – גם זה יעבור

TGZYH0815טונה – גם זה יעבור

לכל אחד יש כמה סוגים של חברים: חבר לשתות איתו, חבר למסיבות, חבר לישיבות על סרט טוב, חבר להמבורגר, חבר לפוקר… חבר לכל דבר. חברים טובים באמת ממלאים יותר ממשבצת אחת. לפעמים את כולן.

ולכל אחד יש את החבר הזה לשיחות נפש. כזה שכל מפגש איתו מטלטל ומוציא אותך עם תובנות. כזה שהולך איתך גם כשהוא לא באמת שם וממלא אותך בעצב מתוק, באמביציה ויאוש. כזה שלא משנה אם עברה שנה מאז שנפגשתם, אחרי 10 דקות זה כבר מרגיש כאילו רק אתמול ישבתם לקפה וסיגריה ודיברתם תכלס. רק תכלס.

אלבום הבכורה של טונה "גם זה יעבור" מרגיש כמו החבר הזה; הוא מפרה אותך. הוא מטיף לך על הדברים ששכחת בצד ונותן לך את המקום לחשוב לבד איפה לקחת פניה לא נכונה. מצחיק אותך כשצריך ונהיית קצת עצוב, ואז נותן את המשפט הזה שעוזר לך להשלים עם זה שזה בסדר- היום אתה למטה אבל מכאן אפשר רק לעלות.

 

"הבט בכוס המלאה, מזגתי בה קצת ויסקי זה יתפוס לעוד שעה". החבר הזה.

 

ניכר שהמסר של האלבום, האוירה וה"פיל" שלו הם מה שהנחו את טונה ושותפיו להפקה והעיבוד ניר דנן ויקיר בן טוב. סגנונית, הוא מתפרש על פני שטחים רחבים מאד ולמרות שזה יכול לבלבל, במקרה הזה זה מחמיא. יש כאן קצת מהכל: מהדכדוך הישראלי והאיטי של "גם זה יעבור" שפותח את האלבום עם אוירה שממש מזכירה לי את "אף אחד" של הדג נחש ועד הרוק האורגני בשיר הלייב הסוגר "נשאר בחיים".
כל פינה באלבום מציגה למאזין את רוחב ספקטרום ההשפעות של החבר'ה האלה: מפאנק וגרוב של רד הוט צ'ילי פפרס והדג נחש, דרך פופ מזרחי רווי קלידים והיפ הופ על שלל גווניו הפחות מוסחרים- הסול האפלולי של הרוטס, האדג' האינטליגנטי של קנדריק למאר והאינטימיות החודרת והאמוציונלית של אמינם בתחילת הדרך. על הנייר זה נשמע כמו סלט מבולגן אבל כשהכל יושב מתחת למטריית ההגשה האיטית של טונה, עם אותה עצלות עצובה של ילד בן 30 עם חוב גבוה, הכל מסתדר במקום ומגלה את התמונה הגדולה.
כל שיר משרת את המסר שלו מא' ועד ת'- אם צריך אוטוטיון כדי ללגלג על פופ ים תיכוני גנרי, הוא יהיה שם ויגובה בהכלאת עברית-ערבית משעשעת. אם צריך דיסטורשן בשביל הזכרונות והגעגוע לילדות- נדליק את המגברים, ואם צריך בוזוקי ואוירת טברנה בשביל לתאר בדיוק מה זה דכאון לבנטיני, נביא גם את שלומי סרנגה שילחץ על כל הכפתורים.
ומעל לכל זה, המלים. אם ב"גם זה יעבור" היה את ניצוץ המקוריות הזה שהספיק בשביל שיתפוצץ בגלגלצ, ביוטיוב ובערך בכל מדיה אפשרית, בשאר שירי האלבום הוא כבר בוער; "רוק 30" שורף אותך מבפנים בכל משפט, עמוס ברגש ובכנות. "סרט ערבי" שנון ומקורי, "עומדים במקום" ו"מרפקים" כתובים ממש כמו סיפורים של אתגר קרת מ"געגועי לקיסינג'ר" ו"שניצלים" הוא מונולוג קשה שמזגזג בין יאוש ותקוה ומטלטל אותך בין כעס לנחמה.
אחרי כל אלה, כשמסיימים להאזין, זה בעיקר מרגיש כמו הפגישה ההיא עם החבר, שמוציאה אותך עם חיוך מר\מתוק על הפנים והרבה תובנות להמשך הדרך. עד שתתראו שוב.
ולסיום, מילה קטנה על סצינה, אותנטיות ואמנות.
לפני קצת יותר מעשור היה פה המון היפ הופ ישראלי. היה סאבלימינל, הצל ומשפחת תאקט שלהם, היה מסיקה ואלון דה לוקו, היו כלא 6 ועוד רבים. זה היה ענק, זה היה המיינסטרים, זה היה ממוסחר וזה מת כי זה היה יותר מדי מאותו הדבר, מאותה הנוסחה השחוקה, ולא היה שום גרעין אמנותי אמיתי או יושר מתחת לכל השכבות האלה.

מאז, צמח פה משהו אחר.
משהו שהגיע מלמטה וראה את כל מה שלא צריך לעשות. משהו שלא אכפת לו מכסף ומכירות, אלא מאמנות וממסר. משהו שבנה את עצמו בהופעות בלתי פוסקות ורצון אמיתי ולא מתפשר ליצור משהו מקורי ואמיתי.
טונה, נצ'י נצ', פלד ולוקץ' הם לא סופרסטארים והם לא מתיימרים להיות. הם אנשים אמיתיים ששרים על אנשים אמיתיים ומדברים אל אנשים אמיתיים. הם לא כבולים סגנונית- הם ראפרים, הם רוקרים, הם בלוזיסטים. הם רמי פורטיס לצד ג'יי זי, ד"ר דרה לצד מטאליקה.
ובעיקר, הם אנשים שמבינים שכשזה מגיע למה שעושה לאנשים טוב באוזן, הנוסחה היחידה היא שאין נוסחה. יש רק אותנטיות, חוסר פשרות והשקעה של הנשמה. טוב שבאתם.

(נכתב ע"י יונתן חזן)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s