ShredHead – Death Is Righteous

שרדהאד

ShredHead – Death Is Righteous

בגיל 14 הקמתי את הלהקה הראשונה שלי וכל מה שרציתי זה לצעוק, לזעום ולקרוע מיתרים.
לא היה לנו מתופף, והיינו מתכנסים במקלט של הבניין שלי ומגבירים עד שהתחרשנו. צורחים עד שנגמר לנו הקול,

שלושה ילדים אבודים עם פנטזיה טפשית ונאיבית: לנגן את המוזיקה הכי כבדה, הכי עצבנית והכי מגניבה שיש.

האלבום החדש של שרדהד, Death Is Righteous, לוכד בדיוק את תמצית הפנטזיה הזאת. לא מתחכמים. לא ממציאים- מפרקים.

שרדהד סומנו כבר בתחילת דרכם ככוכבים עולים בסצנה המקומית בזכות נוכחות בימתית אנרגטית ונדירה במחוזותינו, גרוב מעולה ובאופן כללי מה שניתן לסווג כ"מוזיקה שנוסעת בהילוך שביעי"
האלבום הראשון והמוצלח שלהם, Human Nature, היה תצוגת תכלית של חיבור בין האולדסקול ת'ראש השטני והמעניש של סוף האייטיז לגרוב, הסטלנות והסאונד של ה"ניו סקול"- הסגנון שפנתרה הביאו לקדמת הבמה בשנות ה90. זכייה ב"מטאל באטל" שיגרה אותם לחשיפה בינלאומית על במת פסטיבל וואקן, וניכרת עליהם השאיפה לחזור לשם כהדליינרים.
מאז, הלהקה השכילה לרכב על ההייפ, עברה לברלין (לאחר מספר לא מבוטל של הופעות מוצלחות בארצנו הקטנטונת), חתמה עם סוכנות בוקינג ידועה ושלחה את האלבום הבא שלה למיקס ומאסטרינג אצל Tue Madsen המנוסה, וכבר הספיקה להכריז על השתתפות במספר טורים עם שמות כבדים בסצינה העולמית.

התוצאה, כאמור, נשמעת בדיוק כמו הלהקה של יונתן המחוצ'קן מכיתה ט' 2. רק שהם יודעים לנגן. והסולן יודע לצרוח.

ויש להם מתופף. ואחד טוב.

Death Is Righteous מציג להקה מגובשת ומכוונת מטרה, עם חזון מאד ספציפי. השילוב בין ישן ומודרני נוכח ומחודד יותר מאלבום הבכורה, והת'ראש המהיר והאלים של שרדהד מרבה להשבר לקטעי גרוב כובשים שמזריקים לשיר אפילו יותר אדרנלין ממה שהיה בו. ניכר שהמוטו לאורך האלבום הוא השורה האלמותית של קרמבו ממבצע סבתא- "אתה מתחיל הכי מהר שלך ולאט לאט מגביר". לעתים, שרדהד הולכים אפילו רחוק יותר מזה וממטירים על המאזין גם ריפים מובהקים של דת' מטאל, כולל פריטות הטרמולו והדאבל-בס הרועם. כל החבילה. זה ממש נשמע כמו הילד המפלצתי שנוצר מערב פרוע עם סלייר, פנתרה, ונום וגוג'ירה.
האלבום שומר על רמה גבוהה ואחידה, קו מוזיקלי מגובש אך לא מתיש, ואנרגיה בלתי נגמרת. אציין לטובה את בחירת הסינגלים של הלהקה, ששחררה בתחילה את שיר הנושא ולאחר מכן את Walk With The Dead הגרובי והקליט (ועם הקליפ המעולה!) ונתנה למאזין החדש טעימה מדויקת מהתמהיל הרצחני של האלבום. שירים בולטים נוספים הם שיר הפתיחה Devil's Race שמערבב גם אלמנטים של הארדקור ומעט מהנתחים הטובים יותר של המטאלקור, LPBZ שיכול היה בקלות להכנס לאחד האלבומים האחרונים של מאשין הד, Hallucinations שנפתח בגריינדים היסטריים וThe Lie שמציג לטעמי את השילוב המדויק ביותר בין חדש וישן, ממטאליקה ועד Lamb Of God.

כל הטוב הזה, בניצוחו של אהרון רגוזה הסולן, עם נהמות בסגנון פיל אנסלמו, מגוון רחב של צווחות שרק מגבירות את הרצון לשבור משהו, וכריזמה שלא נגמרת. ההפקה משכילה לגרום לו להשמע "קרוב" למאזין, ומסייעת לתחושה האורגנית והחיה שמלווה את האלבום מתחילתו ועד סופו.

לסיכום, לשרדהד יש ביד מוצר איכותי שהם יכולים לנופף בו בגאווה, ומשמש כרטיס ביקור מוצלח מאד עבורם בעיקר כי הוא מעורר עניין ותהיה לאן ימשיכו מכאן ולאיזה כיוון יבחרו לפנות לאחר שהוכיחו שליטה בכל מה שאליפ ומשולח רסן במטאל.
וגם בגלל שזה האלבום הראשון ששמעתי מזה הרבה זמן שאפשר בכנות לומר עליו שהוא יגרום לאזניים שלכם לדמם- ואתם תחייכו כל הדרך לטיפול נמרץ.

 

(נכתב ע"י יונתן חזן)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s