מכירים את הילדות בנות ה7 האלה שחולמות כבר בגיל הזה על החתונה שלהן? תהיה העוגה הכי מפוארת, השמלה הכי לבנה, האורחים הכי מכובדים, המוזיקה הכי רומנטית והקינוחים הכי מתוקים שאפשר. היא חולמת על זה הרבה זמן, היא כבר יודעת בדיוק איך החתונה תראה, כל פרט ופרט… יש לה הרבה שנים לחשוב ולפנטז על העניין.
(מאת איתן לוין)
"אקלקטיקה" הוא האלבום הראשון המלא של להקת סוכרזית, שמורכבת מאדיר לאור (סולן), גיא אבין וטל דונו, (שחולקים את תפקידי הגיטרות וקולות), יואל זרטה (על הבס) ויואב שכטר (המתופף). הלהקה שחררה מיני-אלבום לפני כשנתיים, שליווה את הכמות הנכבדת של ההופעות, שהגיעו בתדירות תכופה מאוד. ההופעות האנרגטיות והיחס החם לקהל עזרו להם לבנות בסיס מעריצים נאמן, שמלווה אותם בשנה האחרונה באש ובמים.
לפני כחצי שנה, נכנסה הלהקה לאולפן עם המפיק דניאל יעקובוביץ' (Against The Wall), שידוע בתור מוזיקאי בחסד.
האלבום מורכב מ13 רצועות (לא כולל הבונוס), ומשלב בתוכו לא מעט סגנונות מעולם הרוק, הפופ ואפילו בלוז, יחד עם המון קישורים לכל מיני תקופות שונות בהיסטוריה של הרוק'נרול.
הופעת ההשקה הרשמית תתקיים ב28 לאפריל, במועדון הביט בחיפה. צעד אמיץ ללהקה בסדר גודל כזה. אנחנו כמובן ממליצים בחום להגיע. בתור אחד שהיה בלא מעט הופעות של הלהקה, הרגשתי שהאתגר הכי גדול באלבום הזה הוא להעביר בצורה הכי טובה וחיה את החוויה של ההופעה, שם הלהקה נמצאת במיטבה. ללהקה היו תכניות אחרות, והיא בחרה ללכת יותר לכיוון של הליטוש וההפקה.
האלבום נפתח עם רצועת פתיח (אינטרו, אם תרצו), שמעבירה אותנו לשיר הראשון באלבום – "אין לנו זמן". חשוב לציין שהשירים שהופיעו במיני-אלבום (כמו זה, למשל) עברו טרנסופרמציה, פורקו לחתיכות והורכבו מחדש. או במילים אחרות – תשכחו ממה שהייתם רגילים לשמוע עד עכשיו.
"אין לנו זמן" הוא שיר שהולך עם סוכרזית כבר המון זמן, ואין שיר שיותר מתאים לפתוח איתו את אלבום הבכורה. השיר מגדיר מצוין את הסגנון הכללי של הלהקה, עם הצעקות של דונו ואבין בפזמון והאווירה הקלילה. הרבה יגידו שהלהקה מנסה להישמע כמו להקה מחו"ל, אבל אני דווקא מוצא תמיד את הישראליות בשירים שלה, בצורה מאוד דומיננטית.
"מציאות או חלום", שגם מלווה את הלהקה כבר תקופה ארוכה, נפתח בגיטרה שמזכירה מעט את האייטיז (משהו שיחזור עוד בסיקור הזה) ועובר לפזמון כבד וסופר-מדבק. השיר הזה מראה את היכולת של סוכרזית לעשות משהו שהוא מעבר לרוק שאנחנו רגילים לשמוע, כשהם מתבלים את הסאונד שלהם בהרבה טעמים מיוחדים. צל"ש מיוחד לדונו, שמראה פה את הכישרון הענק שלו כגיטריסט. היינו רוצים לשמוע אותו גם שר מעט יותר.
אחרי שנרגענו קצת מהרעש, עוברים לשיר "לוסי לו", שהפך למין שלאגר, למי שמכיר את הסצינה. יחד עם האווירה הכיפית והריקודים, השיר עדיין נותן בראש עם הדיסטורשנים.
אחרי 3 השירים הראשונים, שכבר די הכרנו ממקודם, מגיע "הנה דיברתי" ונותן לנו סוף סוף טעימה מהחומר החדש של הלהקה.
לפני שנתחיל באמת לדבר על השירים החדשים, נגיד דבר אחד שחייב להיאמר על סוכרזית: ללהקה יש ביצים. ביצים בגודל של בת יענה. לא בגודל של ביצי בת יענה, אלא בגודל של בת יענה עצמה.
עם אמירה כזאת בד"כ מבינים שהם עושים רוק חסר מעצורים, שלא דופק חשבון לאף אחד וממיס פרצופים. פה הטעות שלכם.
"הנה דיברתי" מוריד את הטונים בכמה צעדים גדולים ומציג את הלהקה באופן אחר לגמרי. חצי-בלדה, שעם קצת פחות רעש מהגיטרות והתופים ברקע יכולה לתפקד מצוין כשיר בפלייליסט של יום הזיכרון. צריך להיות להקת רוק כדי לעשות רעש, אבל צריך הרבה יותר מזה כדי להעיז ולצאת קצת מהקופסה, וזה דבר שסוכרזית עושים המון באלבום הזה. השיר בא בזמן מצויין באלבום, ומרכך את הקיבה שלנו למפלצת שנקראת "קלסטרופוביה". אם יש משהו שמעט יהיה מוכר בשיר, זה בגלל שהגרסה הממש ראשונית שלו הייתה להיט בהופעות.
מדובר במפלצת הארד-רוק מודרני, שלא לוקחת שבויים. כולם פה מתעלים על עצמם, בעיקר הגיטרות בסולואים והמעברים והשימוש בדאבל בס בתיפוף, שנותן לשיר משהו מעט שונה, שאנחנו לא תמיד רגילים לשמוע.
כאן כבר מבינים שהלהקה הזאת היא יותר מ5 חברים שמנגנים ביחד. סוכרזית מתפקדת כיחידה אחת, מגדל קלפים, אם תרצו. תוציאו קלף אחד והכל מתמוטט. לכל כלי יש חלק שווה בנגינה, וזה לא משהו שרואים כל יום במוזיקה של היום. זה דבר מצויין, כי כל כלי, מעבר לתפקיד שלו, מחפה גם במקצת על החלקים הפחות חזקים של התפקידים האחרים, וזה יוצר איזון מצוין לסאונד.
אחרי קלסטרופוביה, אנחנו נתקלים במעברון פסנתר שמנחה אותנו לשיר הבא – "ילד פלא". זוכרים את מה שאמרתי בהתחלה על הילדה שמתכננת את החתונה שלה? היה לסוכרזית הרבה זמן לתכנן את האלבום הזה, ויש בו המון פרטים שבמבט ראשון נראים די טריויאליים, אבל במבט יותר עמוק מתגלים כנכסים אסטרטגיים. המעברון הזה, שנקרא "52-215-31" (5 נקודות בונוס למי שיצליח לפעמח את השם) נותן לנו כמה שניות של רגיעה מהרעש, ומרפד אותנו שוב לשירים הבאים, שרובם שירים יחסית רגועים.
"ילד פלא" הוא גם סוג של חצי-בלדה. זה שיר שכוחו בעיקר במילים, ואולי אפילו מראה מעט את הכיוון של המוזיקה לקהל היותר צעיר, זה שיש לו עוד כוח לתת בראש ולהשתולל. עוד שיר רגוע הוא "ירח מלא", שמתחיל שוב במשהו שנשמע כאילו נתלש היישר מהאייטיז, הפעם מהכיוון היותר ים תיכוני. התופים הם כמו סוג של מגלשה ששולחת אותנו לפזמון המדבק, שממשיך את הקונספט של התחלת השיר. עם כל ההפקה ששולחת אותנו 30 שנה אחורה, הלהקה עדיין מצליחה איכשהו לשמור את השיר עדכני, בעיקר בזכות הדיסטורשנים. תחשבו על ניקבלאק עושים קאבר ל"רק בגלל הרוח" בגרסת בלוז.
עם "בלדה ליפייפיה", אנחנו מגלים את כוחה של ההפקה, שמצליחה לתת לשירים חיים משלהם. גם השיר הזה הוא שיר שקט יחסית, וגם פה הדגש הוא על הליריקה. מאחורי השיר מסתתר סיפור אפל, וההגשה שלו דרמטית במיוחד. לי היא מזכירה סיפור טרגדיה שרואים בד"כ באופרה.
ב"פרש מתבודד" חוזר הצד הבלוזי של סוכרזית, והפתיח שלו נשמע כמו משהו שהיינו שומעים בפאב מעושן במיוחד בארה"ב של שנות ה50, כולל הזמרת החצי-מעורטלת, שנעה בפוזות מגרות על גב הפסנתר.
אחרי 4 שירים שנתנו לאוזן שלנו קצת מנוחה, אנחנו חוזרים לקבל בראש עם "איש תיקון". למי שאוהב הארד-רוק, השיר הזה צריך להיכנס לרשימת החובה. אני לא אדבר עליו יותר מדי, רק נגיד שהוא נמצא באותה השורה עם "קלסטרופוביה" ו"אין לי מקום", שלא עשה את מקומו באלבום, ובצדק. הדבר היחידי שמעט גורע מהשיר הוא החיסרון המאכזב של האאוטרו שלו, שהיה מאוד פופולארי בהופעות. נצטרך להתפלל שלפחות בהופעת ההשקה נקבל אותו בחזרה כפיצוי (קריצה).
אנחנו מסיימים את האלבום עם עוד שיר שקט, הפעם בלדה בליווי פסנתר בשם "בובה ללא חוט". מקודם דיברנו על האחדות של הלהקה, ועל כך שכולם נמצאים באותו הקו, ושם הם הכי חזקים. הכוח של אדיר לאור הוא בעיקר באנרגיות שהוא תורם בהופעות ובכריזמה שלו, ופה אנחנו מקבלים צד פחות חזק שלו, כשהספוטלייט בעיקר על הקול שלו, עם הליווי של הפסנתר. האלבום מסתיים סופית עם רצועת בונוס שמציגה את הצד היותר ליצני של סוכרזית.
סה"כ, רואים שהלהקה השקיעה את כל הלב שלה באלבום הזה. הכנות נשארת בכל השירים. עם כל הביקורת אליהם שהם מנסים להישמע כמו משהו שלא מגיע מכאן, דווקא הישראליות שלהם היא התכונה הכי בולטת שלהם, לפחות בעיניים שלי. לא חסרים להם ביצים, והם עושים פה לא מעט דברים שהרבה מאוד להקות רוק צעירות לא היו מעיזות אפילו לנסות ולעשות.
הדבר העיקרי שמעט אכזב אותי באלבום הוא הבחירה ללכת יותר לקראת ההפקה, ופחות לקראת הסאונד המלוכלך, שמראה מה הם מסוגלים לעשות בהופעה. זה לא שההפקה לא טובה, להיפך, היא מצויינת, ואמרנו כבר שהיא מוסיפה הרבה חיים לשירים. מילה טובה לדניאל יעקובוביץ', שניצח על כל הדבר הזה בגבורה. מי שמכיר קצת את הרקע המוזיקלי שלו יכול לזהות כל מיני רגעים באלבום שבהם אין ספק שהוא היה מעורב, יותר מפעמים אחרות.
בשורה התחתונה, "אקלקטיקה" הוא אלבום מאוד בוגר של להקה סופר-כישרונית, שרוצה להפוך עולמות בדרך שלה, עם הרבה ביצים והרבה חן, ולא מפחדת בכלל לגבש זהות משל עצמה, במקום לעשות את מה שרבים אחרים עושים ולנסות להישמע כמו כל דבר שהולך כרגע. הוא מדבר להרבה מאוד סוגים של קהל, החל מקהל המיינסטרים שלא מתנגד לקצת גיטרות ברקע, דרך הקהל המסור שחולה על הרוק ועד למטאליסטים הכבדים, שחלק גדול מהם גם ייפול מהנגינה באלבום הזה. אני לא אגזים אם אני אגיד שבסצינה שלנו, אלבום כזה ייזכר גם בעוד 3 שנים כאחד הדברים המשמעותיים שיצאו פה בעולם הרוק ב10 שנים האחרונות. בהחלט צעד חשוב, לא רק לסוכרזית, אלה גם לסצינה, שמקבלת הוכחה שעם קצת רצון והרבה יכולת, גם להקה שלא זכתה להשמעות בערוץ 24 או בגלגל"צ יכולה להרים אלבום כזה.
הילדה בת ה7, שתכננה כל כך בקפידה את החתונה שלה קיבלה בסופו של דבר את מה שהיא רצתה במשך כל השנים האלה. עכשיו נשאר לשמוע מה שאר האורחים חשבו על העוגה, קבלת הפנים, השמלה והקינוחים…
(קרדיט תמונות: קטיה מליקוב)
מגזין המחתרת - רוק ומטאל ישראלי 
לאדע מה איתך, אני תמיד בקטע של הבופה קודם כל.
האנטריקוט שבאמצע זה רק בשביל המצב רוח! ועם אלבום כזה הם צריכים להיות הקודקוד של הרוק הישראלי בשנים הקרובות.
אני מחכה להדרן שאחרי הארוחות, בשביל לעשות קצת בלאגן ברחבה ולעשות שמייח לחתן ולכלה..
מה יש להגיד על סוכרזית חוץ מ – יאללה כבר תבואו לתל אביב!!!!!!!!!!!!!!!!…אחת הלהקות הכי טובות בעולם הרוק הישראלי בשנים האחרונות והחומר מהאלבום החדש מחזק את האמירה הזו עוד יותר…מה שנשמע ממילא מעולה עוד לפני האלבום החדש – נשמע טוב יותר וחזק יותר עכשיו….אלופים אמיתיים!!!!!!!
ראיתי אותם כמה פעמים בהופעה, גם בהשקה בביט. אין ספק שיש להם עוד דרך לעשות, להתבגר ולהבשיל אבל הם בהחלט בכיוון הנכון. לצערי על האלבום אין לי הרבה מילים טובות לומר. לטעמי הוא בוסרי מאוד, מופק לא טוב ונשמע רע. חבל מאוד, נחכה לאלבום השני.