הפיל הכחול ואורחים משיקים את "חמש" בבארבי – סיקור הופעה

(איתן לוין)
למעלה מחודש עבר מאז שיצא האלבום השני של "הפיל הכחול", והבאז עדיין לא נרגע לגמרי. הלהקה נתנה לקהל שלה פור של חודש כדי להשלים פערים ולהגיע מוכנים למופע ההשקה החגיגי, שאיפה שהוא כבר הפך לסוג של פסטיבל. בשביל הפרוטוקול, לנו הספיקו יומיים כדי לשנן את "חמש" בעל פה…

הבארבי היה מקום מושלם להכיל את מה שהלך בו אתמול. המון קהל מסור הגיע להופעה, כזה שמכיר את כל השירים בעל פה ויסע מהצפון או הדרום כדי להגיע לחגוג עם הפיל את שחרור האלבום. המקום היה עמוס בקהל מגוון מאוד. היו חבר'ה צעירים, החל מגילאים 4-5, ועד לאנשים מבוגרים, בשנות ה60 לחייהם אפילו. אנחנו התמקמנו לנו מטר מהבמה, איפה שכל האקשן. מילה טובה לקהל: בניגוד להרבה הופעות אחרות, הקהל בא כדי לשמוע וליהנות מהמוזיקה. לא היו הרבה דחיפות והצטופפויות מוגזמות, לכל אחד היה את המרווח שלו, וחוץ מכמה מטרים של סטיקלייטים לעבר הבמה (אבל אבל… הלהקה התחילה!!!) ובחור צעיר שניסה לעשות סטייג' דייב והתרסק כליל לא נרשמו יותר מדי תקריות, יחסית להופעת רוק שכזאת. יאללה, נתחיל…

ההופעה התחילה עם "אנשי הבוץ", שגם פותח את "חמש". הסאונד היה מ-ע-ו-ל-ה (רציני. ממש מושלם). לרגע חשבנו שרוב הקהל שם מכיר את השירים היותר רגועים של הלהקה, אבל לשמחתנו, התבדנו כבר עם השיר הראשון, כשהקהל נתן בראש כמו שצריך. לשיר יש קצב איטי יחסית, ובשיר הבא הקצב כבר התגבר רבות. "היופי שבגל" הוא שיר רוקנרולי שיכול לייצג מצויין את מה שהלהקה הזאת עושה, במיוחד את האובססיה שלהם לים ולמים.
ב"חמש" יש לא מעט שירים מגוונים, שמוציאים אותך מהקופסה, ואחד מהם הוא "פקיד החלומות", שהצליח להקפיץ את כל הבארבי על הרגליים. חשוב לציין שכמעט בכל שיר שנוגן, הלהקה נתנה עיבודים רוקיסטיים שלקחו שירים יחסית רגועים כמו "פקיד החלומות", "הפסקול של חיי" ו"אני בסדר, גמור" (שהגיעו בעקבותיו) לשירי הארד-רוק מן המניין, במיוחד בזכות סולואים מנסרים (בניצוחו של איתי סהר), הגיטרה הכבדה של מורן עטיה, הליווי של ניר מעיין על הבס והכי חשוב, רז טובול על התופים, שהראה איך לוקחים שירים רגועים והופכים אותם למפלצות רוק.

(התמונה באדיבות הבלוג של יובל אראל)

אחרי "579" מ"מעל המים" (האלבום הראשון) ודוד כהן (עם אינטרו מגניב של איתי סהר והטוקבוקס שלו), הגיע תורו של מורן עטיה להראות שהוא יודע לשיר (הגיע לגלעד לוי קצת לנוח ולירו, אחיו של מורן, כבר קיבל את הזמן שלו על המיקרופון). "האור האחרון" לווה בסיפור (ארוך מדי, חייב לציין) של לירון, על ערב אחד קריר באשקלון ועל אורח בלתי צפוי שהגיע לאולפן שלהם בזמן שהוא עבד על השיר. השיר הזה הוא אחד מ2 בלדות שנמצאות ב"חמש", והוא ריפד את האווירה לטירוף שצפוי היה להגיע.
מכירים את הקטע הזה בהופעות שהלהקה מתחילה לנגן שיר, וזה לא קופץ לכם ישר לראש? אתם עושים פרצוף כזה מתרכז, מטים את הראש ומנסים להבין מאיפה זה מוכר לכם… אז כן, זה קרה פה, וברגע שגלעד התחיל לשיר הבנו שמדובר ב"אני אשתנה" של ירמי קפלן, שעלה לבמה לפזמון לקול תשואות הקהל. ירמי כבר בחור מבוגר אבל עדיין, אין הרבה אנשים שמביאים יותר טירוף ואנרגיות ממנו לבמה ברוק בישראל. "אייקון" תהיה מילה מצויינת לתאר אותו. ירמי מתחיל להשתגע והקהל אוכל את זה בטירוף שלו.
אחרי "אני אשתנה", הם פוצחים ב"מחפשת", גם של ירמי קפלן, שמבטיח מצידו לקפוץ לקהל בפזמון. כמו שהזכרתי מקודם, אנחנו היינו ממש מקדימה, וירמי קפץ היישר לידיים המוכנות שלנו, שמשו אותו אחרי כמה שניות מאוד ארוכות חזרה לבמה לסיום השיר. פשוט טירוף.

(התמונה באדיבות הבלוג של יובל אראל)

ירמי יורד, ובדיוק כשאנחנו סוף סוף מתחילים להסדיר את הנשימה שלנו, מתחיל "בלוז בעזרת השד". טוב נו, באנו ליהנות, לא? גלעד לוי יורד מהבמה כדי לשיר עם המעריצים והלהקה ממש All Over The Place עם השיר הזה, בזמן שהקהל מצידו מחזיר אהבה ומשתולל כאילו אין מחר.
רואים טוב מאוד שהלהקה מחוברת בצורה ממש קרובה לקהל שלה, והיו לא מעט אינטראקציות בזמן ההופעה עצמה בין 2 הצדדים.נראה כאילו הלהקה נהנתה מכל רגע שלה על הבמה, ואפילו איתי סהר, שברוב ההופעה נראה רציני מאוד נשבר וצחק מהשטויות שלירון, גלעד וירמי עשו.
אחרי הבלוז, הלהקה ישבה קצת לנוח, בזמן שרז טובול נתן סולו תופים מפציץ שלווה בטראק דאנסי שכזה, והמקום הפך למיני רייב. זה הזכיר מאוד את הקאברים שאנשים מפרסמים ברשת לשירי דאבסטפ שונים.

(התמונה באדיבות הבלוג של יובל אראל)

הלהקה חוזרת לבמה, והנה הגיע תורו של "ספירות", אחד השירים החזקים, במיוחד מבחינה אמוציונאלית, באלבום החדש.
לשיר הבא מצטרפים חברי להקת "בית הבובות" אמיר אטיאס ואיתי שיף, שתומכים בפיל מתחילת דרכם. הם עושים ביחד את "לא כאן לא שם" של בית הבובות, מתוך האלבום האחרון שלהם – "בכל הדרכים". השיר מתחיל טוב, עם אינטרו כבד, אבל איפה שהוא בפזמון, גלעד לוי איבד את התחושה של השיר והוריד אותו למטה. או שהוא היה ממש עייף או שהוא פשוט לא נכנס אל השיר כמו שצריך, וזה חבל מאוד, כי זה די הרס לנו את השיר, שהתחיל מצויין.
איטאס ושיף נשארים בשביל השיר הבא. האורות נכבים, הספוטלייט עובר ללירון שמתחיל במפוחית, והגיטרה שמתלווה אליו מבשרת על תחילתו של השיר "יסמין", שעד היום הוא השיר הכי מצליח שלהם. הקהל הפך בין רגע לדבוקה אחת גדולה ודקלם יחד עם הלהקה והאורחים את מילות השיר.

(התמונה באדיבות הבלוג של יובל אראל)

הלהיט השני הגדול של הפיל לא איחר לבוא, וגם "שיר על הים", שכבר מזמן הפך לשיר די חרוש, הצליח לסחוף אותנו. השיר הזה פשוט נברא בשביל רגעים כאלה.
הלהקה שוב ירדה לנוח, במין סוג של מיני-הדרן בו לירון ואיתי נשארו על הבמה, ואחרי כמה מילים (שוב, ארוך מדי) של לירון, אנחנו עוברים לעוד שיר מהאלבום, כשלפי דבריו, זאת הפעם הראשונה שהוא מנוגן בהופעה וכנראה גם תהיה האחרונה. מדובר על השיר "גורל", בו הוא מספר על הדבר הכל כך מופלא ונפלא שהציל אותו ועוד רבים אחרים – המוזיקה. המילים של השיר מזכירים לי את "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון, שגם הוא מספר על האהבה הנצחית שבין אומן למוזיקה.
לפני השיר האחרון, לירון מזמין לבמה בחור, שלפיו הם גילו בבמה פתוחה באשקלון, בפאב הבית שלהם. לבמה עולה "מורדי", בחור מבוגר שלא נראה כל כך קשור לכל מה שהולך בערב הזה. כשהוא התחיל לשיר הקהל נכנס לסוג של הלם. הוא נשמע כאילו תלשו אותו מבר אמריקאי בשנות ה50, משהו בין ריי צ'רלס לבין מישהו שג'סיקה ראביט הייתה נמרחת עליו. יחד עם מורדי הלהקה סוגרת את הערב עם ביצוע משפחתי והמוני לשיר “A Little Help From My Friends” של ג'ו קוקר, כשהבמה כבר מלאה בנגנים ואורחים שבאו לחגוג את יציאת האלבום.

(התמונה באדיבות הבלוג של יובל אראל)

בסה"כ היה ערב קסום, כשירמי קפלן ללא ספק היה ה MVP. הMVP השני היה הסאונד, שהיה פשוט מצויין ומדויק. היו כמה שירים שבלטו מאוד בחסרונם ("אדון ייאוש", "הפוך" ו"תדליקו את האורות") וגם כמה דברים שקצת הציקו לנו (כמו למשל מטר הסטקלייטים שעף לעברנו בכל כמה דקות, הביצוע המאכזב ל"לא כאן לא שם" והנאומים של לירון, שלמרות שהיו מבדרים ומעניינים, היו ארוכים מדי ופגעו קשות בזרימה של הערב), אבל סה"כ מי שהגיע לשם קיבל ערב רוק'נרול נדיר וחגיגי, שיהיה קשה מאוד להתעלות עליו.

*התמונות באדיבות הבלוג של יובל אראל.

http://yuvalerel.wordpress.com/

מודעות פרסומת

3 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. אביב הגיב:

    איתן לוין אתה כותב כל כך יפה אני ממש מרגיש כאילו הייתי בהופעה,תודה

  2. שמעון השכן הגיב:

    מורדי עשה את הגרסא של ג'ו קוקר, ולא של החיפושיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s