לינקין פארק בישראל – 15.11.2010

כשהייתי בן 16, נער זועף שמחפש כל היום איך למרוד במערכת ואיך לעצבן את אמא שלי, נכנסה לחיים שלי להקה. קראו להם לינקין פארק. השירים דיברו על מרד ההתבגרות, על הזעם שמצטבר ועל כמה שכל העולם הזה מסריח. בינינו, יש מישהו בגיל הזה שלא הרגיש ככה?

כששמעתי שלינקין פארק באים לארץ, התרגשתי כמו טינאייג'רית בהופעה של ג'סטין ביבר. אחרי שההתרגשות מעט דעכה, והתחלתי לעכל את זה, נזכרתי ששמעתי בחופזה את האלבום החדש של הלהקה, ולא הצלחתי לשרוד עד לשיר החמישי. הסאונד החדש בדיסק הציק לי, והגעגועים לדיסקים הראשונים הפכו לבאסה אמיתית. החלטתי לעשות את המעשה הנכון (בלי הרבה ברירה) ולתת לדיסק החדש האזנה אחת ארוכה ומעמיקה, מתחילתו ועד סופו, כהכנה למופע.

לא עברו הרבה שנים מאז צאת האלבום הראשון, Hybrid Theory שמו, והלהקה האנונימית מקליפורניה הפכה לאחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם. מה היה סוד ההצלחה שלהם?

לינקין פארק הביאו שילוב שעד אז היה נדיר במיינסטרים. השילוב של הראפ, המטאל, הביטים והסקראצ'ים הצליח לשאוב אליו אנשים שבאים מעולמות סאונד שונים, ויחד עם הטקסטים, הצליח לשבות בו מיליונים של בני-נוער, גם בישראל. שירים כמו One Step Closer, Crawling ו- In The End הפכו כבר מזמן למגה-להיטים. הסולנים צ'סטר בנינגטון ומייק שינודה הפכו למושא הערצה, ובניגוד להרבה אלילים, מדובר פה במוזיקאים מחוננים במיוחד.

האלבום השני המשיך את הקו של הראשון, ובשלישי כבר התחלנו לראות שינוי ניכר בסאונד ובאווירה של השירים, מה שמוביל אותנו לאלבום החדש.

A Thousand Suns, האלבום החדש, הוא אלבום קונספט שנוגע בסוגיות של מלחמה, שלום ולוחמה גרעינית. בין שירי האלבום יש רצועות מעבר, שמוסיפות המון להרגשה של הרעיון שמאחורי האלבום. לעומת זאת, הוא סובל ממה שאני נוהג לכנות "סוגיית הפיצה".

כולנו אוהבים פיצה, ולכל אחד מאיתנו יש את התוספות שהוא אוהב: זיתים, פטריות, בולגרית, אננס (להרפתקנים שבינינו) והתוספת מספר 1 של הצפון – קטשופ.

לינקין פארק הציגו באלבומים הראשונים שלהם סאונד שמזוהה איתם בצורה כל כך משמעותית, שכל שינוי קטן בו מורגש ברמה גבוהה. באלבום החדש יש שינוי אדיר בסאונד הישן.

אם אני איש של פטריות וזיתים, פתאום הלהקה באה וזורקת לי בולגרית לפיצה. אין לי בעיה עם בולגרית, אז אני זורם – זה גבינה שאני אוהב וזה מוסיף טעם חדש ומרענן לפיצה שאני אוכל כבר שנים על גבי שנים.

אם אתם לא אנשים של בולגרית, או שאתם סתם מעדיפים את הפיצה שלכם באותו הטעם… או, פה מתחילה הבעיה.

לאלבום החדש יש גוון מאוד שונה, וניכר שללהקה מאס בסאונד הישן, שכנראה הפך ללא מאתגר בשבילם. פתאום הביטים הפכו מ-באסים של תופים לבאסים של דאב-סטפ (Blackout), האלקטרוניקה תופסת את המקום של הדיסטורשנים (Waiting For The End) ובכל מקום נכנסים אלמנטים של מוזיקת עולם (When They Come For Me). אה, וכמעט שכחתי, יש בו גם 2 בלדות:  The Messenger ו – Irdescent, שיר סוחף שלדעתי יכול בקלות להפוך ללהיט ענק, אם רק יתנו לו את הצ'אנס שמגיע לו.

בסופו של יום, אני איש של בולגרית, אז לא נתקלתי בבעיה להתרגל לטעם החדש. הזיתים והפטריות עדיין שם על הפיצה, הם לא הלכו לשום מקום. אבל הבולגרית נותנת משהו חדש לגמרי, שהופך את חוויית הפיצה למשהו אחר לגמרי.

אחרי שעיכלתי את האלבום החדש, הגעתי להופעה, מתרגש פי 2 ממה שחשבתי שאני אתרגש. אחרי חימום תמוה במקצת של קוואמי ו"החלבות" (שהעלה ל2 שירים את אביטל תמיר, הסולן של להקת המטאל "בצפר"), עלתה סוף סוף הלהקה לבמה, בפני 14 אלף מעריצים משולהבים, החל מגילאים 10 ועד מבוגרים בני 50, שלא התביישו גם כן לתת בראש.

ההופעה התנהלה בצורה דומה מאוד לאלבום החדש. בין השירים היו קטעי מעבר (שהשתלבו בצורה מעולה עם קטעי והידאו שהריצו על המסך הענק, ונתנו להופעה תחושה של משהו מאוד אחיד, בניגוד להופעות שסתם נראות כמו רשימה של כמה שירים שמנוגנים אחד אחרי השני). אחרי קטע פתיחה קצר, הלהקה יצאה לדרך עם Wretches & Kings המקפיץ מהחדש. לא היה אחד באיזור שלי שהתלונן. השיר הבא היה אחד משירי הלהקה הפופולאריים ביותר בגדר המעריצים השרופים – Papercut. משם הם המשיכו לעוד 3 להיטים אהובים במיוחד מהאלבומים הקודמים. אחרי הביצוע המרגש לIrdescent, הגיע Numb המפורסם (ללא ג'יי-זי, כמובן), ואחריו רצף ענק של להיטים: Breaking The Habit, Shadow Of The Day, Crawling ו One Step Closer. הם עלו להדרן עם The Catalyst, הסינגל הראשון שיצא מ"אלף שמשות", ואחריו הם נתנו מתנה מיוחדת לקהל הישראלי: קאבר אקוסטי לNo Woman, No Cry של בוב מארלי. חשוב לציין שההופעה הזאת הייתה ההופעה האחרונה בטור העולמי של הלהקה, ונראה היה שהם היו מאוד תשושים, אך שמחים להיות בישראל. את הקאבר הזה הם לא נתנו בשום מקום אחר, למיטב ידיעתי. בסוף קיבלו את הלהיט In The End, אחרי את What I've Done ולסיום את Bleed It Out, שבקטע השיא של ההופעה, הם השתילו בו את הגשר המפורסם מהשיר Place For My Head. אלפי הישראלים נכנסו לאקסטזה.

לינקין פארק ידועה כאחת מלהקות ההופעות הטובות בעולם. לי זה הזכיר מאוד את הדג נחש – היכולת לקחת שירים מהדיסק ולהגיש אותם בהופעה בצורה משכנעת ומפוצצת, שלוקחת את השיר כמה רמות למעלה וגורמת לגרסת האולפן להיראות יבשה ומשעממת. כמו הדג נחש, לינקין פארק גם לוקחים למוזיקה שלהם המון סגנונות שונים ומשונים, והופכים אותם למשהו שמזוהה איתם.

(איתן לוין)

מודעות פרסומת

2 תגובות הוסיפו את שלכם

  1. Olaf Caspy הגיב:

    מנוסח בצורה מדהימה.. באמת שהצלחת להעביר את כל הרגשות שאני הרגשתי בנוגע להופעה בצורה מדויקת.
    רק שאני מוצא את ההשוואה לדג נחש מעט מעליבה.
    עם כל הכבוד לדג נחש, אני לא חושב שלינקין פארק עושים דברים "כמו הדג נחש", אלא הדג נחש עושים דברים "כמו לינקין פארק".

  2. MTN הגיב:

    WHAT IVE DONE היה לפני IN THE END
    ולינקין פארק לא היו תשושים בכלל הם נתנו הופעה ענקית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s